<< הקודם || English || Français || Русский || הבא >>

שער שני - מבנה הממשל וצמצומו

מערכת המשפט
מריבונות העם ל"שלטון החוק" - ובחזרה

הדמוקרטיה - ריבונות העם

דמוקרטיה היא שלטונו של העם. המאפיין הראשון של הדמוקרטיה הוא שהעם מושל, מבטא את בחירותיו, ערכיו ותרבותו באמצעות הנציגים הנבחרים על ידו. הדמוקרטיה מתאפיינת גם בעיקרון של "הפרדת רשויות" שמשמעותו היא שהמדינה צריכה לשמור על הפרדה בין שלוש הרשויות הפועלות בתוכה: הרשות המחוקקת (בישראל הכנסת), הרשות המבצעת (הממשלה[17]) ) והרשות השופטת. כל רשות אמונה על תחומה ואינה רשאית להתערב בתחום חברתה. בדרך הזאת, הרשויות אמורות לרסן זו את זו ולמנוע השתלטות של רשות אחת שתרכז בתוכה את כל הסמכויות.

עליית האקטיביזם השיפוטי

בעשורים הראשונים של מדינת ישראל, הכיר בג"ץ בעיקרון זה ונמנע מלהתערב בסוגיות בעלות אופי מדיני או ביטחוני. אך החל משנות ה-80, בהובלת השופט אהרן ברק, הופר בצורה בוטה האיזון בין הרשויות תחת דגל ה"אקטיביזם השיפוטי". בשנת 1992, הושלמה ה"מהפכה החוקתית" עם חקיקת שני חוקי יסוד: חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו" וחוק יסוד "חופש העיסוק". חוקים אלו למעשה נתנו לבית המשפט כר נרחב לפרשנות משפטית סובייקטיבית, שמאפשרת לו התערבות גסה ברשויות האחרות:

כתוצאה מכך, הופר בצורה בוטה האיזון בין הרשויות.. בית המשפט ויועצים משפטיים שונים מתערבים בשאלות ציבוריות מהותיות הנוגעות למדיניות:

פסילת חוקים.
שימוש במבחן ה'סבירות' וה'מידתיות' בסוגיות רבות.
הרחבת זכות העמידה.
חוות דעת שערורייתיות ללא עוגן חוקי.

כל אלה מהווים פגיעה קשה בעקרון הפרדת רשויות, במידה שאין לה אח ורע בקרב המדינות הדמוקרטיות. עם הפגיעה הזאת, שגרמה לחסימה מתמדת של נבחרי הציבור בפעולותיהם, הופר בעצם גם העיקרון הראשון של הדמוקרטיה: שלטון העם.

מדיניות זהות - בחזרה אל ריבונות העם

זהות מאמינה כי בשאלות ציבוריות מהותיות וסוגיות בעלות אופי מדיני או בטחוני אין מקום להתערבותו של ביהמ"ש. זהות תפעל להחזיר את האיזון בין רשויות השלטון כדי לאפשר לרשויות הנבחרות לקדם מדיניות בהתאם להשקפת עולמן.

הסעיפים העיקריים שיש לחוקק כדי להחזיר לנבחרי העם את היכולת ליישם את מדיניותם בניהול מדינת ישראל למען אזרחיה אשר בחרו בהם, מבלי שבג"ץ, היועץ המשפטי לממשלה, ומערכת הפרקליטות יחרגו מתפקידם וישתקו מדיניות זאת, הם כדלהלן[18]:

בית המשפט הגבוה לצדק[19]

"זכות העמידה" (הזכות לעתור לבג"ץ) תחזור להיות נתונה רק למי שנפגע או צפוי להיפגע בעצמו מפעולת המדינה[20].
בג"ץ לא יהיה רשאי למסור החלטה מבלי למסור באותו מועד גם את הנימוקים לה.
לבג"ץ וליועץ המשפטי לממשלה לא תהיה סמכות מעבר לזו המוגדרת להם בחוק.
"הלכה" שקבע בג"ץ תובא לידיעת הכנסת כדי שתוכל לחוקק חוק שיחליף אותה.

פסילת חוקים על ידי בג"ץ

בג"ץ (או כל ערכאה שיפוטית אחרת) לא יהיה רשאי לבטל חוק שחוקקה הכנסת.

אם מצא שופט שיש פער או סתירה בין חוקים, עליו לציין זאת בפסיקתו על מנת שהכנסת תוכל לתקן את הפגם.
במידה ובג"ץ ימצא שחוק שחוקקה הכנסת איננו קביל מהותית מצד סתירתו את החוקים הקיימים, הוא יוכל לקבוע זאת ברוב מוחלט של שני שליש מכלל שופטי בית המשפט העליון המכהנים.
במצב כזה, יהיה צורך לאשר מחדש את החוק בכנסת, או לשנותו בחקיקה. עד אז, תוקף החוק יהיה בהשהיה.
חוק שאושר פעם נוספת לאחר שבג"ץ דרש זאת, לא ניתן יהיה לפסילה נוספת על ידי בג"ץ.

מרחב השפיטות - לא "הכל שפיט"

אין לפרקליטות המדינה ולפרקליטות הצבאית סמכות להתערב בתהליך קבלת החלטות ביטחוניות וביצוען. תפקידם לייעץ לפני ואחרי פעילות ביטחונית, אך לא במהלכה.
פעילות ביטחונית תהיה נתונה לתחקור מבצעי, לשיפוט לפי "חוק השיפוט הצבאי" ולביקורת ציבורית, אך לא תהיה שפיטה על ידי בית המשפט (בג"ץ)[21]).
בית המשפט לא יהיה רשאי לשפוט בנושאי תרבות לאום ובטחון מעבר למה שהוגדר בחוק. זהו תחומם של הציבור ונבחריו.
יש להגדיר בחקיקה כללים ברורים לשימוש בנימוק המשפטי של "עילת הסבירות"[22] לשם תחימתו.
פרקליט או שופט יוכל לבסס עצה או פסק על "החוק הבינלאומי" רק אם הראה שהוא מסתמך על חוק ישראלי או על החלטת ממשלה שמחייבת את ישראל לאמנה בינלאומית בנושא הנדון[23].
שופט ש"יפרש" חוקים בסתירה מהותית למשמעותם, או שיגזור עונשים שיעמדו בסתירה מהותית לחומרת או לקלות העברות שנעשו, ניתן יהיה לזמנו לשימוע בפני ועדת החוקה של הכנסת, ורוב מיוחס מבין חברי הועדה יוכל להורות לאחר מכן על העברתו מתפקידו.
שופט שיסרב להזדהות עם המנונה וסמליה של מדינת ישראל יועבר מתפקידו.

מינוי שופטים[24]

בוועדה למינוי שופטים[25], יכהנו בנוסף לשר המשפטים רק חברי כנסת[26], שייבחרו על ידי כלל חברי הכנסת בהצבעה חשאית.
מועמדים למשרת שופט מחוזי או עליון יעברו שימוע פומבי בכנסת לפני הדיון במועמדותם.
נשיא בית המשפט העליון והמשנה לנשיא ייבחרו מבין שופטי העליון בבחירה חשאית על ידי מליאת הכנסת, לאחר שימוע פומבי[27].

היועץ המשפטי לממשלה

תפקידי היועץ המשפטי לממשלה, וראש התביעה (פרקליטות המדינה), יפוצלו ולא יוחזקו עוד בידי אותו אדם[28].
הממשלה תהא רשאית למנות פרקליט שייצג אותה בבית המשפט.
הממשלה תהא רשאית למנות ולפטר את היועץ המשפטי שלה[29].
כהונת היועץ המשפטי לממשלה מסתיימת עם תום כהונת הממשלה.
נבחרי ציבור (שרים, ראשי ערים) מחויבים לפעול על פי חוק אך לא יהיו חייבים לציית לעצת יועצם המשפטי.
היועץ המשפטי לממשלה[30] יהיה רשאי לקבוע "הנחיות" רק באישור שר המשפטים וראש הממשלה[31].
על היועץ המשפטי לממשלה ועל ראש הפרקליטות תחול "תקופת צינון" שבה הם לא יוכלו להתמנות לשופטים בבית המשפט העליון.

מינוי משרתי ציבור בכירים

נבחרי ציבור יהיו רשאים למנות לתפקידים בכירים ולמשרות אמון את מי שיחפצו בו. הם יוכלו להיעזר ב"ועדת איתור" ובייעוץ משפטי, אך לא יהיו חייבים לציית להמלצותיהם.
לא תיפסל מועמדות אדם לתפקיד[32] אלא אם יש חשד פרטני לפלילים.
הממשלה תמנה בעלי תפקידים שתקופת כהונתם הקצובה הגיעה לסיומה (רמטכ"ל וכד') גם בתקופת בחירות[33].

ביקורת על מערכת המשפט

מבקר המדינה ימסור לכנסת ולציבור דו"ח שנתי ובו מידע סטטיסטי שישקף מגוון מדדים של עבודתם ופסיקותיהם של השופטים בישראל ושל פרקליטות המדינה.

מעמדו של המשפט העברי

תנועת זהות תפעל להעמקת הקשר בין המשפט העברי למשפט המדינה הקיים על-ידי הרחבת חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, הקובע זיקה בין המשפט הישראלי לבין עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.
עיקר מדיניותה של זהות בתחום המשפט העברי יפורט להלן בפרק המשפט העברי בשער יהדות, תרבות ומדינה.

[17] גם אם הממשלה היא קואליציה של מפלגות, עדיין היא ושריה ומדיניותה מבטאים את בחירת העם, ויש לאפשר להם למשול בדרכם, ולבצע את מדיניותם. לשם כך הם נבחרו.

[18] הסעיפים המוצעים כאן לתיקון מערכת המשפט הם במהותם תמצית הנקודות העיקריות שעלו בספר "הארנק והחרב" שנכתב ע"י שר המשפטים לשעבר, הפרופסור למשפטים דניאל פרידמן, בו הוא תיאר בהרחבה והסביר את התהליכים שעברו על מערכת המשפט הישראלית מאז קום המדינה, אשר הביאו למצב הנוכחי.

[19] בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ) הוא בית משפט מיוחד שתפקידו לדון בעתירות נגד רשויות המדינה ונגד גופים ציבוריים כאשר נטען שהם פועלים בניגוד לחוק או לצדק. באמצעות פרשנות מרחיבה מאד של מושג ה"צדק", בג"ץ הרשה לעצמו לחרוג מאד מהסמכויות שהיו אמורות להיות לו. למעשה שופטי בג"ץ נטלו לעצמם את הסמכות לבלום כל החלטה של הממשלה או חוק של הכנסת אשר אינם מתיישבים עם השקפת עולמם. זאת כאשר החלטות בג"ץ אינן עומדות בשום סוג של ביקורת, ומבלי ששופטי בג"ץ יישאו באחריות לתוצאות החלטותיהם. בכך, בג"ץ העמיד עצמו בפועל כסמכות העליונה, מעל לממשלה ולכנסת.

[20] כך היה עד שנות השמונים של המאה העשרים, והנסיגה מעיקרון זה היא מיסודות "המהפכה המשפטית" של אהרן ברק, והיא גם הסיבה לעומס הבלתי אפשרי על בית המשפט העליון בתפקידו האחר, כערכאת משפט "רגילה" עליונה, מה שגורם לעינוי דין ממושך ביותר בתיקים המגיעים לבית המשפט העליון. זה גם גורם לעומס כבד על משרדי הממשלה. למשל ב-8.12.2016 אמר שר הביטחון כי משרד הביטחון מתמודד כעת בו-זמנית מול 260 עתירות לבג"ץ, שפוגעות בתפקודו, וכך משיגות את תכליתן, שהיא לנהל נגד ישראל "מלחמת התשה משפטית במימון גורמים בינלאומיים, כולל מדינות אירופה". [Israel Today].

[21] סעיף זה נכתב לפני "פרשת אלאור אזריה", שבה פעילות ביטחונית הועברה לבחינה משפטית לפי חוק השיפוט הצבאי מבלי שעברה קודם לכן את שלב התחקור המבצעי כראוי וכמתחייב, כלומר נפל פגם בהתנהלות בתוך צה"ל, שאינו נוגע לבג"ץ. הסעיף כאן מתייחס למקרים שבהם בג"ץ התערב בפעילות ביטחונית.

[22] להלן ביקורתו של השופט העליון גרוניס על עילת הסבירות והשימוש בה "בבג"צ 3997/14, התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד שר החוץ ס' 28 לפסק הדין" :''נשאלת איפוא השאלה, שמא עדיף היה לאמץ כלל ברור והחלטי אשר יקנה ודאות משפטית (למשל, להסתפק בכללי הכשירות הקבועים בחוק ולמצער לקבוע כללים ברורים יותר בסוגיה), וזאת אף במחיר של מינוי כזה או אחר שניתן לסבור לגביו שעדיף שלא היה נעשה גם לאי הוודאות בכלל המשפטי יש מחיר כבד, וזהו המחיר אותו אנו משלמים עתה.

[23] הציבור הישראלי הורגל לאורך שנים למושג "החוק הבינלאומי", אך מדובר במושג מטעה. מה שקרוי ה"חוק הבינלאומי" הוא אוסף של הסכמים בין-מדינתיים נפרדים אשר מדינות יכולות, אך לא חייבות, להתחייב לחלק מהם, בהתאם לאינטרס שלהן. אין שום "חוק" המחייב מדינה ריבונית כלשהי לנהוג לפי הסכם שהיא לא בחרה להתחייב לנהוג לפיו.

[24] הערה לענין שיטת המושבעים: במשפט האנגלי, כלומר בבריטניה, בארה"ב ובמדינות נוספות, נהוגה שיטת המושבעים, שתכליתה לוודא שזכויות הנאשם יזכו להגנה ראויה מפני שרירות לב, או ניתוק מהמציאות, של שופט "מקצועי", וזאת ע"י שיתוף חבר מושבעים שהם אנשים רגילים כמו הנאשם, לא משפטנים. במשפט הישראלי, שמבוסס על המשפט האנגלי, לא נהוגה שיטת המושבעים, משום שמה שירשנו כאן מהאנגלים זה לא המשפט הבריטי הרגיל אלא המשפט הבריטי הקולוניאלי, זה שלא נתן ל"ילידים" המקומיים זכות כזו להגן על אחיהם מפני עריצות שופטי הכיבוש הבריטי. התיקונים המוצעים כאן בשיטת מינוי השופטים נועדו לחבר שוב את שופטי ישראל אל הציבור, אולם בנוסף לכך יש מקום לבחון ביסודיות גם את האפשרות להשלים את התיקון הדרוש במערכת המשפט שלנו באמצעות הנהגת שיטת המושבעים.

[25] כיום, בוועדה למינוי שופטים יש 9 חברים, מתוכם 3 שופטי בית המשפט העליון, ונדרש רוב של 7 מתוך 9 כדי למנות שופט עליון. חישוב פשוט מראה שלא ניתן למנות שופט עליון בישראל מבלי ששופטי בית המשפט העליון המכהנים ירצו בו. כלומר שופטי בית המשפט העליון נבחרים על ידי שופטי בית המשפט העליון עצמם. התוצאות ההרסניות של מצב לא-תקין זה מוכרות היטב לציבור בישראל. זה בדיוק הפוך מדמוקרטיה. הציבור יכול להחליף את מפלגת השלטון ואת ראש הממשלה, אך הוא לא יכול להחליף את "מפלגת" בג"ץ אף פעם. את זה אנו מבקשים לתקן.

[26] החזות המקצועית של הועדה בהרכבה הנוכחי חושפת את התרמית של "המינויים המקצועיים". מוטב שבחירת השופטים תיעשה על ידי חברי הכנסת ששיקוליהם הציבוריים ברורים, מאשר שתכוסה באצטלה מקצועית המטשטשת ומסתירה מן הציבור את התחרותם של אותם אינטרסים עצמם.

[27] כיום הם ממונים אוטומטית לפי ותק כהונתם בבית המשפט העליון, ולכן ידוע 15 שנים מראש מי ימונה בעתיד.

[28] כיום, האדם שאמור לייעץ משפטית לממשלה בעבודתה, לסייע לה בביצוע תפקידה, הוא אותו אדם שמנהל את חקירות המשטרה נגד שרים או מקורביהם. במצב זה, פעמים רבות היועץ הופך גם למחליט, כי השרים חוששים להתווכח איתו. התוצאה היא שיתוק פעולת הממשלה.

[29] גם אם אין שום חקירה או חשש לחקירה נגד מי משרי הממשלה, עדיין ממשלת ישראל היא הגוף היחיד במדינה שלא יכול לסמוך על כך שעורך הדין שלו יפעל למענו. היועץ המשפטי, מרגע שמונה לתפקידו, כלל לא מחויב לסייע לממשלה לבצע את מדיניותה שלה, ויכול (וזה גם קרה) להציג בפני בית משפט דעה הפוכה מזו של הממשלה, והממשלה לא יכולה לעשות דבר.

[30] הכוונה כאן גם לממונה על פרקליטות המדינה ולכפופים לו, לאחר שתפקיד זה יופרד מהתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.

[31] ה"הנחיות" של היועמ"ש, ושל פרקליט המדינה הכפוף לו, הן בעצם חקיקה-בפועל שמשפיעה על ההתנהלות היומיומית של השירות הציבורי ומערכת אכיפת החוק בישראל, וכך על חיי כולנו. למשל "הנחיה 2.5 של פרקליטות המדינה", שבה קבעה פרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל שאין לתבוע אישה שהתלוננה תלונת שווא נגד גבר גם אם הוכח שמדובר בתלונת שווא. התוצאה הייתה הרס חיים של אנשים רבים בעקבות תלונות שהתבררו בבית משפט כתלונות שווא, ו"שלטון החוק", כלומר ההנחיה, מנע מהם את האפשרות הבסיסית לתבוע צדק ועונש על הוצאת השם הרע. משטרת ישראל התייחסה ל"הנחיה" כאל חוק.

[32] הכוונה לתפקידים שהמינוי להם נתון בידי שרי הממשלה או בידי נבחרי ציבור אחרים.

[33] כולל בתקופת ממשלת מעבר שלאחר הבחירות. אסור לשתק את התפקוד השוטף התקין של המדינה במשך כחצי שנה לפני ואחרי קיום בחירות.