| << הקודם || English || Français || Русский || הבא >> |
חלק שלישי - התוכנית החברתית
חינוך (1/2)
האחריות היא של ההורים
"האב חייב בבנו… ללמדו תורה… וללמדו אומנות"[1]
זהות דוגלת במתן חירות מרבית לאזרח לבחור את הבחירות בחייו ולקחת עליהן אחריות, וזאת תוך צמצום מעורבותה והתערבותה של המדינה בחיי האזרח ככל האפשר. עקרון זה נכון גם כאשר מדובר בחינוך ילדינו.
מערכת החינוך משפיעה על חיינו וחיי ילדינו בכל היבט אפשרי: ערכי, תרבותי, כלכלי, חברתי, לאומי, וכמובן פוליטי.
זהות מאמינה כי ההורה, יותר מכל גורם אחר, רוצה בטובת ילדיו, ויודע מהי טובת ילדיו טוב יותר מכל מערכת פקידותית-ממשלתית.
זהות מאמינה כי החזרת האחריות והשליטה של ההורים על חינוך ילדיהם תשפר מאד את רמת החינוך לעומת מצבו כיום, תשפר את ההישגים, תאפשר לכל הורה לחנך את ילדו בהתאם ליכולותיו ונטיותיו של הילד, וכמובן בהתאם להשקפת עולמם של ההורים.
רובנו לא יודעים זאת אבל כיום, על פי החוק, האחראי על חינוך ילדינו הוא שר החינוך ולא אנחנו - ההורים. דבר נוסף שרובנו לא יודעים הוא שההוצאה הלאומית לחינוך היא כיום כ-86 מיליארד ש"ח בשנה[2] וזוהי למעשה ההוצאה הלאומית הכי גדולה שאנו מוציאים, ביחס לכל שאר סעיפי התקציב. אחוז ההשקעה של מדינת ישראל בחינוך גבוה ביחס למדינות המפותחות, אך במבחני פיז"ה הבודקים ומדרגים את התוצאות מדשדשים תלמידי ישראל ברבע התחתון של טבלת התוצאות הלימודיות של ילדי המדינות המפותחות. גם אם לא נוסיף לחישוב התקציב את ההוצאות העקיפות שאנו מוציאים כדי להעניק לילדינו את החינוך הטוב ביותר שאנו יכולים, הרי שמדובר בתקציב ענק, בכל קנה מידה, וכפי שנראה בהמשך, ניתן להשיג בו חינוך טוב בהרבה, אם נחזיר את האחריות אלינו - ההורים.
שיטת השוברים
שיטת השוברים היא שיטה המשלבת מימון ציבורי ותחרות חופשית. כל הורה יקבל ממשרד החינוך שובר בעל ערך כספי, שאותו הוא יוכל לממש בכל בית ספר שבו יחפוץ, וכך לממן את לימודי ילדיו. בתי הספר יצטרכו למשוך אליהם תלמידים על ידי שכנוע ההורים, שדווקא אותו בית ספר מציע תוכנית לימודים איכותית המועברת ע"י מורים מעולים. בשיטה זו משרד החינוך לא יכתיב לבתי הספר את תכני הלימוד ואת דרך הניהול, אלא יפתח את השוק לתחרות בין בתי הספר. המנהל יוכל באמת לנהל את בית הספר, ולא להיות תלוי באינספור מנגנונים מסובכים.
כתוצאה מן התחרות שתיווצר בין בתי הספר ורשתות החינוך, ייווצר מגוון רחב של בתי ספר, והרמה הכללית תעלה, כמו שקורה תמיד כששוק נפתח לתחרות. הכסף שייחסך יהיה פנוי למתן שירותים לתלמידים (למשל, למורים, למרצים אורחים, לטיפוח בית הספר). תהליך דומה התרחש בחלק ממדינות סקנדינביה (שוודיה, פינלנד), שבהן כבר נוסתה השיטה.
לשיטת השוברים יש יתרונות רבים והיא חלק מתפיסת עולם רחבה הדוגלת במתן חירות מירבית לאזרח לבחור את הבחירות בחייו ולקחת עליהן אחריות, באמצעות צמצום מעורבותה והתערבותה של המדינה בחייו ככל האפשר.
זהות מציעה להפעיל את שיטת השוברים במקביל למערכת הציבורית הנוכחית. הציפיה שלנו היא שעם השנים, האיכות של בתי הספר בשיטת השוברים תגרום למספר הולך וגדל של הורים להוציא את התלמידים מבתי הספר הציבוריים, מה שיעורר את המערכת הציבורית עצמה להתחדשות ולהצטרפות לשיטת השוברים בצורה כזו או אחרת.
על מה הכסף יוצא כיום?[3]
על פי נתוני משרד האוצר והלמ"ס לשנת 2012 (השנה האחרונה שבה התפרסמו נתונים מפורטים של התפלגות ההוצאה לחינוך לסעיפיה ולפי קבוצות גיל), ההוצאה הכוללת על חינוך בישראל עמדה על 78.2 מיליארד שקלים, לפי החלוקה הבאה:
● מינהל כללי – 2.1 מיליארד שקלים.
● קדם יסודי – 7.5 מיליארד שקלים.
● יסודי – 25.2 מיליארד שקלים.
● על-יסודי – 19.8 מיליארד שקלים.
● אוניברסיטאות – 10.1 מיליארד שקלים.
● על-תיכוני אחר – 7.7 מיליארד שקלים.
● ספרי לימוד וכלי כתיבה שנקנו על ידי ההורים – 0.8 מיליארד שקלים.
● "השקעות והעברות הון" – 4.9 מיליארד שקלים.
לצורך המחשת רעיון השוברים נתמקד במערכת החינוך הפורמלית, מגיל הגן ועד לסוף כיתה י"ב, אשר למדו בה בשנת 2012 כ-2 מיליון תלמידים. בניכוי ההוצאות הקבועות לבניית כיתות ונכסים אנו נשארים עם תקציב שנתי "צנוע" של לא פחות מ-60.4 מיליארד שקלים.
ובכן, ההוצאה השוטפת (לא כולל מבנים) לחינוכם של כשני מיליון ילדי ישראל מגיל 3 עד גיל 18[4] הייתה 60.4 מיליארד שקלים, ומכאן שההוצאה השוטפת השנתית לתלמיד הייתה 29.7 אלפי שקלים. בחלוקה של הסכום השנתי לתלמיד ל-12 חודשים מתקבל סכום חודשי של 2,483 שקלים לתלמיד לחודש.[5]
איך ייראה בית ספר כשתונהג שיטת השוברים?
על פי השיטה המוצעת עדיין יהיה קיים משרד חינוך, אך סמכויותיו ומנגנוניו יצטמצמו[6], ולכן כמעט כל הסכום השוטף של ההוצאה לחינוך יועבר מהקופה הציבורית ישירות למוסדות החינוך עצמם, בהתאם למספר התלמידים הלומדים בהם. רוב הסכום ישמש לתשלום שכר המורים, והשאר להוצאות שוטפות (חשמל, מים, תחזוקה), לקנייה מרוכזת של ספרי לימוד ולשירותים חינוכיים שונים, כגון: יציאה למוזיאונים ולתאטראות, מתן תמיכה פסיכולוגית לתלמידים הזקוקים לכך, פיתוח ואחזקת תשתיות, וכד'. במילים אחרות, הכסף של תקציב החינוך יצא ישירות על חינוך התלמידים, ולא על מימון מנגנונים על גבי מנגנונים, כפי שקורה כיום.
זה כבר עובד בישראל
יש תחום אחד במדינה שבו שיטת השוברים מופעלת כבר כיום, כאן בישראל. לפני שנים לא רבות מחלקת יולדות בבית חולים ישראלי נראתה כמו מחלקה פנימית רגילה או גרוע מכך, ואז החליט מישהו בביטוח הלאומי להשאיר ליולדות את ההחלטה היכן הן רוצות ללדת, ולשם להפנות את תקציב הלידה (כ-13,000 שקלים לכל לידה).
כלומר, היולדת קיבלה מעין שובר שמומש בבית החולים שבו בחרה ללדת. בעקבות זאת בתי החולים החלו להתחרות ביניהם על היולדות, ומחלקות היולדות הפכו ל"מלונות חמישה כוכבים"
אפשרות העצמת רשתות החינוך
אחד החששות של מתנגדי שיטת השוברים היא מפני הקמה פזיזה מדי של בתי ספר חדשניים, אשר עלולים לקרוס ולפגוע קשות בתלמידים באותם בתי ספר, בשל חשיבותו של התהליך החינוכי. זהות סבורה כי חשש זה איננו בהכרח מבוסס, ושהאחריות ההורית וכוחות השוק עשויים לאזן את המערכת היטב ובמהירות.
עם זאת, על מנת לתת גב ויציבות לבתי הספר, יש לשקול מודל בו רשתות החינוך יחלו לפעול כשכבת ביניים בין המדינה לבתי הספר. במקום שהמדינה תחזיק משרד לכל פלח בציבור לפי קבוצות לחץ בממשלה ובמשרד החינוך, הציבור יבחר (באמצעות בתי הספר) את הרשת שמתאימה לערכיו ושהיא אמינה ומועילה עבורו. הרשת תסייע בכל הצד התשתיתי לפי דרישת בית הספר, למשל רכישה וניהול ציוד, ספרי לימוד ותכניות לימוד, גיוס מורים וניהול תשלום שכר יעיל.
במודל כזה, משרד החינוך יאשר רשתות לפי קריטריונים מינימאליים (ראה צמצום הליבה בפיסקה הבאה), והרשתות יהיו אחראיות על חוקיות תכני הלימוד וניהול תקין של בתי הספר.
יתרון נוסף באפשרות פיתוח רשתות החינוך, הוא העצמת הממד הערכי בחינוך. אחת המדינות המפעילות את שיטת השוברים משנות התשעים היא שוודיה. לאחר כעשרים שנה שבה השיטה פועלת, ישנה טענה להתדרדרות מוסרית בקרב בוגרי מערכת החינוך התחרותי של השוברים. הטענה היא שהיתרון בחינוך הערכי לא נצפה בטווח הקצר ולא מהווה גורם משמעותי בתחרות על השוברים.[7] כאן מגיעות הרשתות שיתנו מניסיונם הרוחבי ויעודדו בניית והפעלת תשתית חינוכית ערכית בקרב בתי הספר.
שוברים ורשתות
במסגרת מודל הרשתות, על מנת ליצור תחרותיות ויעילות של הרשתות, כל בית ספר יקבל שובר בית ספרי (שערכו יקבע לפי מספר התלמידים וקריטריונים נוספים), אותו יוכל להעניק לרשת לפי בחירתו בתמורה לשירותים ולחסות של אותה רשת. בית ספר שירצה לעבוד בצורה עצמאית, יצטרך למלא את הקריטריונים של לימודי ליבה, ושאר הקריטריונים שהרשת אמורה לוודא את קיומם.
[1] תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כט עמוד ב. התלמוד קובע את הקו המנחה של התפיסה היהודית בנושא החינוך, הגורסת שהאחריות היסודית על חינוכו של הבן, הן מבחינה ערכית רוחנית והן מבחינה מקצועית וכלכלית - היא באחריותם של האב, והמשפחה. המשפחה רשאית, כמובן, למנות שליחים לביצוע חובתם זו, בדמות מורים ומוסדות, אך האחריות היסודית של החינוך לעולם נשארת על כתפיהם של ההורים.
[2] לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ההוצאה הלאומית לחינוך בשנת 2014 היתה 86.4 מיליארד ש"ח.
[3] לפירוט החישובים, עיין בנספח "נתונים שיטת השוברים בחינוך".
[4] בין 2012 ו-2014 מספר התלמידים גדל ב-5% וההוצאה לחינוך גדלה ב-10.5%, ומאז להיום המספרים כמובן עלו עוד.
[5] ההוצאה לתלמיד בכיתות ז' - י"ב, כולל מבנים, בשנת 2014, היתה 2985 ש"ח לחודש לתלמיד, ראה תחשיב בנספח.
[6] חלקם יעברו לרשתות החינוך, ראו בהמשך.
[7] יש ויכוח בנושא, ובהחלט יתכן שגורמים אחרים אחראים לתופעה, למשל קליטה מסיבית של מהגרים חסרי התשתית הערכית המקומית.
| << הקודם || English || Français || Русский || הבא >> |