<< הקודם || English || Français || Русский || הבא >>

שער רביעי - יהדות, תרבות ומדינה

מערכת המשפט העברית
חלופה מתוך זהות

"אחיזתו של המשפט העברי בנו היא כפולה ומכופלת: הוא לנו דת, יסוד מורשתי וביטוי מהותי של מושג זהותנו גם יחד… ממש כשם שאת ארץ ישראל והשפה העברית... רוצים אנו מלכתחילה ודווקא, כביכול בין אם טובות או רעות הן, כן גם רוצים אנו ממילא את חידוש המשפט העברי! "

–שבתי בן דב, המשפט העברי ומדינת ישראל[20]

החזון

החוק והמשפט אינם כלי טכני נייטרלי להסדרת התנהלות חיינו, אלא הם הביטוי הממלכתי לתרבות, לערכים ולזהות הלאומית של כל עם במדינתו.

דבר זה נכון שבעתיים ביחס לעם ישראל, שמערכת המשפט המקורית שלו, המשפט העברי, נתפסה בעיניו לאורך כל התקופות ובכל התפוצות כביטוי יסודי של דרך החיים היהודית - ולא רק בתחומים הדתיים אלא דווקא ובעיקר בתחומי המשפט האזרחי.

זהות תפעל להחייאתו המעשית של המשפט העברי, בשלמותו, כמערכת שפיטה אזרחית חלופית, מקבילה למערכת המשפט האזרחית הקיימת[21], הנהנית מהכרה מלאה של המדינה ביחס לאלה הבוחרים להשתמש בה.

הקמת מערכת זו תהווה נדבך מרכזי ותשתיתי של זהותה היהודית הממלכתית של המדינה, ואבן יסוד בתחיית התרבות היהודית כתרבות לאומית שלמה.

המצב בפועל ופשרת הבוררות

המשפט העברי, שמכורח הנסיבות של קום המדינה לא תפס את מקומו הראוי במדינת ישראל, ראוי היה להיות היסוד של מערכת המשפט הישראלית בהיותו המשפט שלנו, חלק מזהותנו כמדינה יהודית. ובפרט, שיש לו יתרונות על המשפט הקיים גם מבחינה תועלתנית מעשית[22]. נכון להיום, למשפט העברי כמכלול אין כל מעמד מוגדר במדינת ישראל[23], שמערכת המשפט שלה מבוססת על שילוב מאולתר של מערכות המשפט שקדמו לה ובעיקר על המשפט האנגלי.

אמנם נכון הדבר שמי שמעוניין להישפט כיום בענייני ממונות על פי ההלכה, יכול לפנות לבתי דין פרטיים, אשר יש להם מעמד של בורר שפסקיו מגובים על ידי המדינה. אפשרות זו היא חשובה בהחלט, ובמסגרתה צמחו בשטח בתי דין רבים המשרתים ציבור מגוון הגדל והולך[24]. אך, יש לזכור, שאין באפשרות הזאת שום קשר לזהותה של מדינת ישראל כמדינה, שכן באותו האופן בדיוק ניתן לפתוח בית דין לענייני ממונות, במעמד של בורר, שיפסוק על פי חוקי חמורבי או על פי המשפט התורכי במידה ואין בהם סתירה לחוקי המדינה.

ממלכתיות המשפט והמדינה היהודית

מערכת המשפט היא מיסודי היסודות של מושג המדינה, ואחת מתכליות קיומה המרכזית[25]. בעיני היהדות, החובה האנושית לקיים מערכת משפט המאפשרת חיי חוק השואפים לצדק היא חובה אוניברסלית יסודית הקודמת לתורה ומצוותיה, והיא מצוות ה"עשה" היחידה החלה על כלל האנושות[26].

מרכזיות זו מכתיבה את הטבעיות של עיקרון ביטוי זהותה של המדינה במערכת המשפט שלה. מדינת ישראל של היום עושה את ההיפך, ומשאירה את הזהות היהודית (ואף בכפייה) בתחומים הקשורים דווקא לחיי הפרט כגון כשרות ונישואין. זהות מתנגדת להנחה שמדובר במצב טבעי ונכון, וסבורה שהאוצרות הגנוזים של המשפט העברי צריכים לקבל מעמד חוקי ממלכתי במדינת ישראל, כפועל יוצא פשוט של היותה מדינה יהודית.

הפגם שבנסיונות השילוב

"...הדרך של הכנסת רוח התורה באותם חוקים המנוגדים לתורה יוצרת רק אשליה… אין תועלת בכל העניין הזה. יש בזה אפילו קלקול. חצאי אמת גרועים מן השקר… עיקר המאבק צריך להיות על הרחבת סמכויות בתי הדין..."

–הרב שאול ישראלי, "משפט התורה ומשפט המדינה"[27]

מאז קום המדינה (וגם לפני כן), ועד היום הזה, מרבים לדבר על הצורך שבשילוב המשפט העברי במשפט הממלכתי של מדינת ישראל. המפלגות המתיימרות לחלוק כבוד לזהות היהודית הרבו להצהיר על מחויבותן לעניין זה ב-70 השנים האחרונות. לפעמים מדובר בדרישות מרוככות מאוד, כגון שאיבת השראה מהמקורות המשפטיים אשר ביהדות ולעיתים מדובר בדרישות נחרצות יותר כגון אימוץ התורה והלכותיה כחוקתה של מדינת ישראל[28].

בעיית הסילוף

לגישה זו היו עליות וירידות מבחינת יישומה בשטח, ודוגמה חשובה שלה ניתן למצוא בפתיחתו של חוק יסוד השפיטה הקובע ב"רוח זו" כי:

""ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל."

לכאורה, מדובר בהתחייבות של ממש להתייחס למקורות היהדות כאל מקורות המשפט הישראלי המוגדרים בחוק. ברם, התבוננות כלשהי בניסוח הזה חושפת בגלוי ש"מחויבות" זו איננה קונקרטית כלל, ואיננה קשורה אפילו בעקיפין לתוכן ספציפי כלשהו, ובפרט לא להלכות הספציפיות והעקרונות הספציפיים של המשפט העברי ככתבו וכלשונו.

יתר על כן, גם כאשר המשפט העברי מוכנס לתוך מערכת המשפט הישראלית הממלכתית, הדבר נעשה תמיד תוך לקיחת החלקים של המשפט העברי שתואמים את השקפת העולם של "הצדק, היושר והשלום", כפי שמבינים אותה השופטים, ואילו את החלקים אשר אין הם תופסים ככאלה, הם משמיטים בקלות רבה, תוך סילוף מהותי של התוכן המקורי[29].

בעיית הכפייה

הצד השני של מטבע הסילוף, היא הכפייה. הכפייה של משפט דתי במהותו היא מניעה עקרונית בפני החלת המשפט העברי לפרטיו על מדינת ישראל כמשפט מחייב בלעדי. רק מי שמעוניין להתעלם מן הבעייה היסודית הזאת יכול לקדם בכנות אג'נדה של אימוץ המשפט העברי במדינה כמשפט מחייב על כלל האזרחים[30].

היבט נוסף, פרקטי יותר, של בעיית הכפייה שבהחלת המשפט העברי כנורמה המשפטית של מדינת ישראל, הוא בדרישה הכלולה בו משופטים שאינם מחויבים ליהדות באופן מעשי לשפוט על פי חוקיה והנחות היסוד של משפטיה, המלאים בתוכן ערכי ישיר של היהדות, וגוזרים ממנו את הפתרונות המשפטיים. תהיה זו אך תמימות לדרוש מאהרן ברק שישפוט על פי המשפט העברי, ולצפות שהוא יסכים לעשות זאת באופן "נאמן למקור".

כישלון השילוב במשפט האזרחי למעשה

בשנות ה-60 במסגרת המחלקה לתכנון החוק במשרד המשפטים, נעשתה על ידי שבתי בן דב, מגדולי ההוגים היהודיים במאה האחרונה, עבודה כבירה של ניסוח חוקים למשפט האזרחי מתוך מקורות היהדות במישרין. בן דב היה מודע היטב לבעייתיות המובנית של נסיונו, לאור הבעיות לעיל, והצדיק אותו כך[31]:

""יכולה להיות משמעות היסטורית לדברים בדרך עקיפין, אם לא נאמץ לנו רק איזה "שנים אוחזין בטלית" במנותק, אלא נכיר בתוקף המחייב של מסכת דינים עבריים באשר היא, או לפחות אם מערכת דינים מסוימת שהכנסת תחוקק תהיה פשוט ובמכוון ניסוח חדש של מסכת דינים מתורת ישראל, באופן שהבנת הניסוח החדש, תחייב את הפרשן ממילא לחזור ולפנות למקורות".

ואולם גם הוא דחה מחד את הכנסתם של יסודות עבריים למשפט הממלכתי כ"קישוטים", ומאידך ידע בבירור שאין אפשרות להטמיע את המשפט העברי המדינה באופן ממלכתי בהיקף כולל כלשהו.

מכל מקום, עבודתו הגדולה, שלא נעשה דבר הדומה לה מאז ועד עתה, נגנזה כלאחר יד עם החלפת שר משפטים אחד במשנהו, מתוך הנימוק של חוסר המעשיות והטעם שבדבר, ובכך הקיץ הקץ על נסיונות מסודרים בעלי מעוף מערכתי לשילוב המשפט העברי בתוך החקיקה.

זהות סבורה שגם אם היה סיכוי לשיטה זו להניב פירות של ממש לפני מספר עשורים, כיום אין תועלת בנסיון להמשיך וללכת בדרך זו של הרכבת מין בשאינו מינו לא מבחינה פרקטית ולא מבחינה מהותית. הכישלון המעשי המהדהד של הנסיונות ליישם גישה זו בשטח לאורך שבעה עשורים מבטא את כשלונה המובנה.

הפתרון - חלופה מתוך זהות

מתוך הכרת חוסר הרלוונטיות של החלפת המשפט הממלכתי הקיים במשפט העברי, ומתוך ההכרה בצורך הקיומי לתת ביטוי ממלכתי עקרוני ומעשי גם יחד למשפט העברי כביטוי של זהותה היהודית של המדינה, זהות עלתה על נתיב חדש-ישן ביהדות עצמה, הנותן מקום לשתי המערכות במקביל.

... ונמצא שמינוי השופטים (הסנהדרין) היה לשפוט משפטי התורה בלבד ... ומינוי המלך (הממשלה) היה להשלים תיקון סדר המדיני וכל מה שהיה מצטרך לצורך השעה.

–דרשות הר"ן, דרוש י"א[32]

היהדות מאז ומעולם הכירה בסמכותה של מערכת משפט ממלכתית, הפועלת על פי כללים שאינם תואמים את ההלכה, במקביל למערכת המשפט העברית, שנועדה להסדיר בחיים הממלכתיים בעיות מעשיות אשר אין להם פתרון קל במסגרת ההלכה.

בהתאם לרוח זו, זהות תפעל להגדיר את המשפט העברי כמשפט ממלכתי מקביל מוכר במדינת ישראל, אוטונומי מחקיקת הכנסת, כשם שהחקיקה הדתית תמיד הייתה אוטונומית מהתערבות המדינה. תוקף הפסיקות של בתי הדין העבריים המוכרים על ידי המדינה יהיה זהה לתוקף הפסיקות של בתי המשפט האזרחיים, בכפוף לשני סייגים המפורטים להלן.

משפט אזרחי למעוניינים בכך

אי הרלוונטיות של המשפט העברי בדין הפלילי

תחום השיפוט של בתי הדין העבריים ישתרע על המשפט האזרחי בלבד, ולא יכלול את הדין הפלילי. דהיינו, המדינה לא תתבע גנבים ורוצחים באמצעות בתי הדין העבריים, אלא באמצעות מערכת המשפט הממלכתית הקיימת בלבד. זאת לא רק כפשרה טכנית הנובעת מן הקושי לנהל מדינה עם מערכות משפט מקבילות וסותרות, אלא גם באופן מהותי.

אמנם נכון הדבר, שמבחינת היהדות בתי הדין התורניים דנו בהחלט בנושאים פליליים ואף פסקו עונשים, אך כל מי שמכיר ולו משהו בתחום המשפט העברי, יודע שהמשפט העברי לא התעסק בדין פלילי ממלכתי ממוסד כבר 2000 שנה, מתוך ויתור מודע ומכוון על סמכותו בתחום ולכן כרגע פשוט אין ליהדות מה להציע בתחום. בנוגע למשפט אזרחי הכולל את כל הטווח של דיני הממונות המצב הפוך, ומעולם לא נקטעה הרציפות של העיסוק בנושאים הללו בין כתלי בתי הדין של עם ישראל.

היעדר מוחלט של כפייה

בתי הדין העבריים המוסמכים על ידי המדינה יהיו מורשים לדון אך ורק במקרים בהם שני הצדדים מעוניינים במפורש לשטוח את טענותיהם בפני בית הדין העברי. בכל מקרה שבו אחד הצדדים יהיה לא מעוניין בכך, בית הדין העברי יהיה מנוע מלהתייחס לטענת הצד השני ובעלי הדין יופנו למשפט האזרחי הכללי.

זהות סבורה שכשם שהמעמד הממלכתי של המשפט העברי צריך להיות ביטוי מרכזי של זהותה היהודית של מדינת ישראל, כך אסור שזהות זו תיכפה בכוח החוק על מי שאיננו מזדהה איתה.

המשפט העברי איננו דבר נייטרלי כלל וכלל, אלא נטוע כולו בתוך התרבות היהודית לכל רבדיה והשימוש בו ככלי לפתרון בעיות משפטיות צריך להתבצע מתוך בחירה.

ההשלכה המעשית - גיבוי ממלכתי ואוטונומיה

ההבדל המהותי בין המצב שזהות מבקשת להגיע אליו לבין המצב הקיים היום הוא בשאלת ריבונות המשפט העברי. במצב שאנו מציעים, כאשר בית הדין העברי יפסוק במקרה משפטי בין שני צדדים שהיו מעוניינים בשירותיו, פסיקתו תהיה מחייבת על פי חוקי מדינת ישראל ללא תלות במערכת המשפט הקיימת. רשויות החוק יחויבו לממש את פסקי בתי הדין העבריים מכח מעמדם כבתי משפט ממלכתיים כפי שהן מחויבות לממש את פסקי בית המשפט האזרחי כיום.

מעבר לכך, כאשר אחד הצדדים יעתור על פסק של בית הדין, הוא יעתור לערכאה עליונה יותר של בתי הדין העבריים. מרגע שהחליט שעניינו יתברר בבית הדין העברי, לא תהיה לו הזכות לפנות למערכת משפט אחרת בעניין זה ולא תהיה למערכת המשפט האזרחית הכללית סמכות לעסוק בו עד קבלת פסק הדין.

תחיית היהדות כתרבות לאומית רלוונטית

זהות סבורה שמתן מעמד ממלכתי למשפט העברי והופעת מערכת משפט ממלכתית המשרתת את הציבור על פיו יהוו אבן דרך יסודית בהתנערותה של היהדות מהצמצום הגלותי בתחומי אורח החיים והמצוות הנוגעות לפרט בלבד, וחזרתה אל מה שהיא תמיד נועדה להיות: תרבות לאומית שלמה, המתייחסת ופותרת את כל בעיות החיים כולן בחול ובקודש ברמת הכלל והפרט על פי הנחותיה שלה ומקורותיה שלה.

כשיתברר לישראלי העכשווי (החילוני והדתי גם יחד) שהמשפט העברי שמציעה התורה טוב יותר במציאות בפתרון הבעיות המשפטיות של חיי היומיום מאשר המערכות הממלכתיות הקיימות המיובאות מאומות אחרות, זו תהיה פריצת הדרך האמיתית של היהדות אל מרחב הרלוונטיות הלאומית.

[20] סולם למלכות ישראל היעודה - כתבי שב"ד בעריכת יהודה עציון. כרך ג, עמוד 64.

[21] קיום מערכת משפטית כפולה שכזו איננו עומד בסתירה ממשית ליהדות, כפי שיכול להיראות ממבט ראשון. ההלכה היהודית מכירה מראש בכפילות מערכת המשפט במדינה היהודית, והשלמתה של מערכת המשפט ההלכתית על ידי מערכת המשפט האזרחית, כפי שמתבטא במובהק בספר דרשות הר"ן, דרוש י"א.

[22] בפרט יש לציין את עמדתו הנחרצת של המשפט העברי נגד הימשכותם הבלתי נסבלת של משפטים ללא גבול, המכונה בהלכה היהודית "עינוי דין". המשפט העברי איננו מכיר בלגיטימיות של היפרסות תהליך משפטי כפי המצוי במשפט האזרחי הקיים. מיותר לציין שהפריסה של משפטים על פני זמן בלתי מוגדר היא מהגורמים היסודיים ההופכים את מערכת המשפט הקיימת לכמעט לא רלוונטית לפתרון הבעיות המשפטיות של אזרחים מן השורה שאין ביכולתם לפנות את כל זמנם ומשאביהם הכלכליים לטובת התהליך המשפטי.

[23] לבתי הדין הקיימים לענייני ממונות ישנו מעמד של "בורר" בלבד, כשם שיש לכל גוף פרטי העוסק בבוררות.

[24] כיום יש כ-40 בתי דין פעילים כאלה ברחבי הארץ.

[25] יש לשים לב שעצם המילה "מדינה" נגזרת מן השורש "דין", והדבר מבטא את הזהות המושגית הברורה מאליה לאבותינו בין מערכת המשפט לבין המדינה המקיימת אותה ומוקמת לשמה.

[26] "על שישה דברים נצטווה אדם הראשון: על עבודה זרה, על ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גלוי עריות, ועל הגזל (כל אלה הם איסורים), ועל הדינין (זו מצווה)". רמב"ם, הלכות מלכים, פרק תשיעי.

[27] מתוך ספר "הרבנות והמדינה", מאמר "משפט התורה ומשפט המדינה", עמוד 316 במהודרת תשע"ה, מוסד הרב קוק.

[28] הצהרות כגון אלה ניתנות יותר לטובת בוחרי המפלגות שמשמיעות אותן, מכיוון שברור לכולם שאין להן שום רלוונטיות ליישום ממשי במדינת ישראל.

[29] כך כתב בנושא אהרן ברק, שגישתו לנושא הינה הגישה השלטת בין בתקופתו, בין לפניה ובין לאחריה: "ראוי ורצוי לו למשפט העברי, אשר בהשראתו נחקקה הוראת חוק, כי יהווה מקור להשראה פרשנית, כלומר, להרחבת האופק ושדה הראייה הפרשניים ולהרחבתם, ובכך ליצירת עומק נוסף ליצירה הפרשנית. אך ההכרעה בין האפשרויות השונות היא הכרעה שלנו, בלא כבלים משפטיים חיצוניים ובלא בכורה או ראשוניות לשיטה אחרת, תהא יקרה לנו ככל שתהא…"

[30] למען האמת הדבר נוח למדי לכל הנוגעים בדבר. מי שמעוניין במשפט העברי יכול לטעון שהוא פועל למענו בפני בוחריו, ומי שלא מעוניין בו תמיד יכול לחסום אותו בשל עניין הכפייה הכרוך בו.

[31] שבתי בן דב, המשפט העברי ומדינת ישראל, במהדורת "סולם למלכות ישראל היעודה" בעריכת יהודה עציון, כרך ג, עמוד 61.

[32] בדומה לכך מופיע במקורות נוספים, כגון ניסוחו הקלאסי של הרמב"ם: "כל ההורגין נפשות שלא בראיה ברורה (ואין אפשרות להרשיעם על פי דין תורה)... יש למלך רשות להרוג אותן ולתקן העולם כפי שהשעה צריכה. (שלא על פי דין תורה, אלא על פי משפט המלך)". משנה תורה, הלכות מלכים, פרק ג'.