| << הקודם || English || Français || Русский || הבא >> |
שער רביעי - יהדות, תרבות ומדינה
זהות ועצמאות בתרבות
החזון - פריחה תרבותית ורוחנית עצמאית
מפלגת זהות מאמינה מתוך עיקרון, המגובה במציאות הסובבת אותנו, שאל לה למדינה להתערב בענייני תרבות ודת לא במימון ולא בהכוונה. כל זאת לטובת התרבות ולטובת הדת ובעיקר לטובת העם שממנו התרבות והדת מגיעות ואליו הן שבות.
אנו רואים לנגד עינינו חזון של פריחה תרבותית לאומית אדירה והופעת כוחות נפלאים של יצירה במדינת ישראל, שצומחים ישירות מתוך העם ללא צורך בתיווך ממשלתי. אנו רוצים לחזות ביצירה תרבותית שמושרשת בתוך העם, המזמין אותה וצורך אותה, ומבטא את עצמו באמצעותה עד הפסגות הגבוהות ביותר, הגנוזות בו ומחכות ליצירות שיוציאו אותן מן הכח אל הפועל.
"כל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש, שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו" - כתב הרב קוק[33], ואכן זו חובת האומנות והאמנים, אך אין זה אומר שיש חובה על הציבור. לממן אותם. תרבות אינה צריכה להיות מס המוטל על הציבור בכפייה. יצירה תרבותית המבוססת על מיסוי האוכלוסייה וחלוקה על פי קריטריון ממשלתי, מייצרת תרבות שאינה רואה לעצמה שום צורך להתכתב עם ערכיו ורצונותיו של הציבור, אלא רואה את הציבור כיעד לחינוך על ידה, מכספו הוא. בעיני זהות, זוהי עמדה לא מוסרית. אם רוצה האומן לחנך את הציבור, כדרכם של אמנים בעלי שליחות מוסרית, הרשות בידו לעשות זאת מכספו או מכספם של מטיביו ותומכיו, אך לא מכספי הציבור אותו הוא מבקש לעצב.
אותו הדבר אמור גם בנוגע לדת ומסורת, ובאמת דת היא חלק מתרבות ותרבות היא חלק מדת, במיוחד בעם ישראל.
המצב כיום
במדינת ישראל מימון פעילות תרבותית ברמה הלאומית והעירונית מכספי המסים נחשב לדבר המובן מאליו, ומי שמתנגד לכך מוקע כאויב התרבות בכלל. הקְרַב בציבוריות הישראלית איננו ניטש על עצם מעורבותה של הממשלה במימון התרבות, אלא על היעדים של מימון זה. מעבר לכך, בעוד ששאלת היעדים הממשלתיים של התרבות עולה מדי פעם לכותרות, בהקשר לשערורייה כזאת או אחרת, עיקר המימון המאורגן למוסדות תרבות, שעובר דרך העיריות מכספי הארנונה, זורם מבלי שאיש יתהה על אופן חלוקתו, כל זמן שלא עולה לכותרות שערורייה של ממש.
אך השערוריות הצפות על פני השטח חדשות לבקרים אינן אלא ביטוי למציאות מקולקלת ביסודה, בה בכל זמן נתון כל אזרח מממן מכספי המסים הארציים והעירוניים שהוא משלם תכנים תרבותיים, ערכיים ודתיים שהוא אינו מזדהה עמם כלל, ואף מתנגד להם נחרצות.
מדוע שאדם חרדי ישתתף במימון של אצטדיון כדורגל שלא הוא ולא ילדיו ונכדיו יבואו אי פעם בשעריו, כשהוא גם מתנגד מהותית לכל התרבות שאותה אצטדיון זה מייצג? מדוע שאדם שאין לו דבר משותף עם קיום מצוות היהדות יממן מופעי חזנות בבתי כנסת? מדוע אדם דתי לאומי צריך לממן את מחלקת הארכאולוגיה של מוזיאון ישראל, שמספרת לבאים בשעריה שעם ישראל הם צאצאי הכנענים, ושא-להי ישראל הוא גלגולו של אליל כנעני? ומעבר לכך, מדוע שכספי האזרחים יופנו במסגרת מימון תרבות לאפיקים פוליטיים הנוגדים באופן יסודי את ערכיהם?
כאשר במסגרת רשות השידור הופקה לפני כמעט 40 שנה גרסה קולנועית של "חרבת חזעה", הרוחות סערו על כך שלא ייתכן להשתמש בכספי ציבור על מנת להפיק יצירות הרחוקות בתכלית מהקונצנזוס הערכי והפוליטי.[34] כנגד טענות אלה העלו גם אז את הטענות בדבר חופש היצירה והסכנה שבצנזורה וב"סתימת הפיות", ובדבר חירות האמנות וחשיבות השיח התרבותי הפתוח.
כאשר בשנת תש"ע (2010) תיאטרון הבימה הודיע שהוא יסרב להופיע באריאל, שכן זה סותר את הכרתם המוסרית של שחקניו. הרוחות סערו, שכן מדובר במוסד המתוקצב ממשלתית, ונמצאה פשרה. בשנת תשע"ו (2016) כבר הודיעה שרת התרבות שהיא רוצה להכניס לתוקף קנסות ענק למוסדות תרבות ממומנים ממשלתית שיסרבו להופיע במקומות כמו אריאל וקריית ארבע משיקולים פוליטיים.[35]
זהות סבורה ששני הצדדים צודקים לחלוטין. "מי בכלל רוצה ללכת להצגה של שחקנים בכפייה?" שאל אז יו"ר זהות, משה פייגלין.[36] ברור שאמנים אמורים לפעול על פי צו מצפונם, כמו כל בני האדם, וברור שמי שמקבל תקציב ממשלתי צריך לבצע את התפקיד שהממשלה שכרה אותו למלא. הבעיה היא בשיטה, ולא באנשים. שחקני הבימה לא צריכים להופיע באריאל אם הם לא רוצים, אבל אזרחי אריאל לא צריכים לממן את פעילות הבימה מכיסם.
בישראל נשכחה האמת הפשוטה: חירות מצפונית ויצירה אמנותית חופשית מהפכנית ואוונגארדית סותרות מימון ממשלתי באופן מובנה לחלוטין. או שכספם של האזרחים מופנה נגדם ונגד ערכיהם, או שהאמנים נאלצים לוותר על כנותם.
עצמאות תרבותית מלאה
באופן עקרוני, וגם באופן מעשי, תרבות לאו דווקא זקוקה לתמיכה כלשהי, ויכולה פעמים רבות להיות עסק כלכלי מצליח בפני עצמו. סדרות הדגל של הטלוויזיה המופקות היום הן בהחלט יצירות תרבותיות מרשימות, לטוב ולרע, ואיש לא מעלה על דעתו שהן זקוקות למימון ממשלתי או עירוני. ספרי הארי פוטר לא היו זקוקים למימון ממשלתי, ובימינו הרווחים שהם גרפו יכולים לממן ממשלות, ולא להיפך.
אותו הדבר ניתן להיאמר בנוגע לכל סוג של פעילות תרבותית, כגון תיאטרון, מחול, מוזיקה, שירה, כדורגל, היאבקות והרצאות לקהל הרחב. אם פעילות שכזאת יכולה לממן את עצמה ממכירת כרטיסים, או מתרומות של נדבנים - מוטב ואם לאו, הרי שהציבור הצביע ברגליים נגדה, וממילא לא אמור להיות למדינה עניין לממן אותה.
בעמדה זו יש הגיון רב, אך היא רחוקה מאוד מהתפיסות הרווחות בישראל, וייתכן שהיא גם רחוקה מטבע האדם בכלל, למרות שניתן בהחלט לראות בה אידיאל. מצב שבו כל אדם מוכן להשקיע את כספו באופן יזום בערכים בהם הוא דוגל באותה המידה בה הוא מוכן להשקיע בצרכיו, זהו מצב אידיאלי שיש לחתור אליו. אך באופן מעשי, זהות לא מציעה ללכת עד הקצה של שלילת כל אפשרות של מימון ציבורי, ולו גם רצוני, מכיוון שהדבר נוגד את התרבות הישראלית ואולי גם את טבע האדם. הפתרון שיוצג להלן מאפשר להגיע ליעד העצמאות של התרבות באופן מציאותי.
המתווה של זהות לתרבות ומימונה
סגירת משרד התרבות
משרד התרבות ייסגר בהדרגה, יחד עם רוב ככל ההתערבות הממשלתית הארצית הישירה בנושאי התרבות, מימונה והכוונתה. מימון תרבות מכספי מיסים ייעשה ברמת הערים והשכונות, ולא ברמת המדינה.
מימון התרבות העירונית באמצעות מס רשות
למרות תקציבו הגדול של משרד התרבות וזרועותיו המתפרסות, גם היום רוב תקצוב התרבות במדינת ישראל מגיע מהרמה המוניציפלית. ואנו סבורים שכך גם ראוי ונכון, בסייג חשוב. כיום הדבר נעשה כחלק מהמיסים העירוניים הכלולים בארנונה. התכנית של מפלגת זהות היא הפרדת מיסי התרבות והדת מהמיסים העירוניים הרגילים, והפיכתם למיסי רשות.
זהות, אמנם, עומדת על זכותו של האזרח לא לממן גם ברמה העירונית, פעילות תרבותית וערכית שאין הוא מעוניין בה, ואף מתנגד לה. המציאות בה הציבור נאלץ באופן מתמיד לממן פעילות הנוגדת את ערכיו על מנת שגם הפעילות התואמת את ערכיו תמומן היא ההיפך מעצמאות ערכית, שהיא הבסיס לתרבות עמוקה.
במודל המימון הרצוני של זהות, יחול איסור על פי חוק על גופים ציבוריים לממן מוסדות תרבות מכספים שאינם מגיעים ממס הרשות, או מתרומות פרטיות. כספי מס הרשות יוכלו לשמש רק לצרכי תרבות.
במודל המימון הרצוני של זהות, יש לכל תושב של רשות מקומית את הזכות לבחור שלא לשלם את מסי הרשות של התרבות. הרשות המקומית היא זו שתקבע את גובה מס הרשות ותוכל אף לחלק אותו למספר מדרגות או לתת לכל תושב לשלם כרצונו. לרשות המקומית תהיה הזכות, אם תבחר להשתמש בה, להעניק שירותי תרבות, כגון כרטיסים מסובסדים, רק למשלמי מס התרבות. תהיה לה גם הזכות להשתמש בכספי מס הרשות לשירותי תרבות לתושבים שידם אינה משגת. אם התושבים לא יהיו מרוצים מהאופן שבו העירייה משתמשת בתקציב התרבות הם יוכלו פשוט לא לשלם אותו.
תרבות מתוך זהות ואחריות
במודל המוצע, התרבות המסובסדת בארץ תעלה על מסלול של חידוש הקשר עם הציבור, גם בפן האזורי שכונתי, המאפשר לשכונות שונות באופיין להשקיע את תקציב התרבות שלהן באופן שונה לחלוטין אפילו בתוך גבולותיה של עיר אחת, וגם בפן הכלכלי היסודי, לפיו תרבות שהציבור לא יהיה מעוניין לממנה, לא תמומן, בניגוד לתרבות שהציבור כן מעוניין בה, שתקבל כפועל יוצא מכך את תמיכתו.
קשר זה עם הציבור איננו דבר שלילי, המוני וירוד, כפי שמנסים להציג את הטענות בדבר זכותו של הציבור לא לצרוך את התרבות שהאמנים מציעים לו. הקשר של אנשי התרבות עם הציבור המתבטא בנכונותו של הציבור לשלם לאמנים שלו הוא היסוד של תרבות הצומחת מתוך זהות קיימת ומבטאת אותה.
מדיניות זו היא גם הגשמה של עיקרון האחריות האזרחית. על מנת להחליט לשלם מסי רשות, אדם חייב לפתח אחריות אזרחית גבוהה פי כמה ממה שמקובל לדרוש ממנו בארץ. אחריות זו של האדם לדמותה של קהילתו, שמתבטאת בנכונות לשלם עבור עיצוב דמותה היא בדיוק הערובה לתרבות חופשית באמת של חרות מתוך זהות, שהיא גם הבסיס לחיי משמעות וטעם - משמעות וטעם שרק חיי תרבות יכולים להעניק לאדם ולחברה.
[33] הקדמת הרב קוק לשיר השירים, המופיעה בספר עולת ראי"ה על סידור התפילה.
[34] הרוחות לא סערו לפני כן, מכיוון שכאשר מפא"י שלטה במדינת ישראל, השימוש בכספי הציבור לצרכים תרבותיים ופוליטיים היה ברור מאליו, ולא היה בדבר שום הפתעה לאיש. פרשת העיבוד הקולנועי של חרבת חזעה באה לעולם לאחר עליית הליכוד לשלטון ב"מהפך".
[36] פוסט בפייסבוק של משה פייגלין, מה-25 באוקטובר, 2016.
| << הקודם || English || Français || Русский || הבא >> |