| << הקודם || English || Français || Русский || הבא >> |
שער שישי - חירות האזרח ובטחון הפנים והחוץ
ה"סיוע" הצבאי האמריקני ומחירו
בשל ההתחזקות המתמדת של כלכלת ישראל, ובצידה ירידת ערך הדולר האמריקני, הסיוע השנתי האמריקני, שישראלים רבים רגילים לחשוב עליו כעל "הכרחי לקיומנו", היה שווה בשנת 2014 לאחוז אחד בלבד (1.0%) מהתוצר של ישראל, והמספר הזה ממשיך לרדת[27]. כלומר, מדובר בהיקף שישראל יכולה בהחלט להסתדר בלעדיו.
במלחמת העצמאות נלחמה ישראל תחת איסור מכירת נשק אמריקני. עד מלחמת ששת הימים כמעט שלא היה סיוע ונשק אמריקני[28]. הקשר ההדוק, והאמריקניזציה של צה"ל, נוצרו רק לאחר הניצחון המוחץ של צה"ל במלחמת ששת הימים, אשר שינה את מעמדה האסטרטגי של ישראל, והפך את ההשקעה בה לכדאית עבור האמריקאים.
ומאז אנו בעיקר מפסידים. בפרספקטיבה של כחמישים שנות אמריקניזציה של צה"ל, חשבון העלות והתועלת מעמיד בסימן שאלה גדול את כדאיות התהליך. כבר במלחמת יום כיפור, זמן קצר לאחר תחילת התהליך, הפך הנשק האמריקני לאמצעי לחץ שמנע מישראל את פירות הניצחון השלם, לאחר שצה"ל כיתר ועמד להשמיד את מחצית הצבא המצרי (הארמיה השלישית)[29].
פרויקט מטוס ה"לביא", שבוטל כשהמטוס כבר טס, פרויקט מטוס הבקרה "פלקון", מעורבות אמריקאית במימון המחקר והפיתוח הצבאי הישראלי, הגבלות על השימוש של צה"ל בנשק אמריקאי, הגבלת הייצוא של נשק ישראלי והתערבות בתהליך קבלת ההחלטות הישראלי - כל אלה הפכו לאבני רחיים על צווארה של מערכת הביטחון הישראלית. אנו אמנם מקבלים "מתנה", אבל מחירה האמיתי, בכסף, בחופש פעולה בטחוני, במעוף וחירות מחשבה ובסופו של דבר גם בהרוגים, גדול מערכה בהרבה.
תעשיית הנשק האמריקנית לא מספקת את תוצרתה רק לישראל. היא מוכרת, והרבה יותר, למדינות ערב שסביבנו ולשאר העולם. רק כשישית מהנשק האמריקני המגיע למזרח התיכון מגיע לישראל. לו יכלה ישראל להביא לכך שארה"ב לא תספק יותר נשק למזרח התיכון, לא לנו ולא לשכנינו, היתה זו העזרה הגדולה ביותר שיכלה ארה"ב להגיש לנו.
ישראל היא לקוח מיוחד, שבחירתו במערכת נשק מעידה על איכותו. כל צבאות העולם רוצים את מה שיש לנו, ולכן האינטרס האמריקאי באספקת נשק לישראל הוא גם כלכלי וגם שיווקי. אולם האינטרס האמריקני במכירת נשק לישראל גדול עוד הרבה יותר. האמריקנים יודעים שמה שלא נוכל לרכוש מהם, נפתח בעצמנו, באיכות גבוהה יותר, ובעלות קטנה יותר, וכך ייווצר תהליך שלאורך זמן יעמיד את ישראל בקדמת ההתפתחות הטכנולוגיה הצבאית בתחום נוסף[30] ויתחרה בתעשיה הצבאית האמריקאית.
לכן, ולא רק מההיבט הכלכלי, לאמריקאים יש אינטרס מובהק ליצור תלות ישראלית בנשק ובמימון אמריקאי, ואילו לישראל אינטרס הפוך. ישראל חייבת לגוון את מקורות הנשק שלה, ובפרט להעדיף נשק מפיתוח ישראלי, כחול-לבן, שהוא גם המתאים ביותר לצרכיו הייחודיים של צה"ל.
ה"סיוע" האמריקאי לישראל הוא כיום אינטרס אמריקאי, לא ישראלי. מדובר בכסף לא בריא, בשיטה שיוצרת תלות ביטחונית ומדינית, פוגעת בביטחון, פוגעת בכלכלה, ומעודדת שחיתות[31].
[27] בספטמבר 2016 נחתם הסכם לעשר שנים לפיו הסיוע השנתי, בדולרים, יגדל ב-10% ביחס לסיוע השנתי בעשור שחלף. הגדלה נומינלית זו היא זניחה ביחס לשילוב בין קצב צמיחת התמ"ג של ישראל מחד, וירידת ערך הדולר מאידך. סביר להניח שעם המשך הצמיחה של כלכלת ישראל, גודלו היחסי של הסיוע האמריקני ימשיך לרדת, עד שיהווה פחות מאחוז אחד של התמ"ג שלנו.
[28] עד שנת 1962 סירבה ארה"ב למכור נשק לישראל. ב-1962 ארה"ב הסכימה למכור לנו נשק הגנתי בלבד, טילים נגד מטוסים, ובמקביל מכרה טילים זהים גם למדינת אויב שכנה. ב-1966 ארה"ב הסכימה למכור לישראל מטוסי לחימה, אך רק מטוסי תקיפה מוגבלי-יכולת, וגם מטוסים אלו נמסרו לישראל רק לאחר שהוסרו מהם עיקר מערכות הלחימה, ובמקביל, ארה"ב מכרה מטוסי קרב עתירי ביצועים למדינת אויב שכנה. רק בשנת 1969, לאחר שישראל ניצחה במלחמת ששת הימים, ולאחר שישראל העבירה לארה"ב "אוצר" מודיעיני, מטוס קרב סובייטי חדיש, ניאותה ארה"ב למכור לישראל נשק מתקדם, את מטוסי ה"פנטום". כלומר "בעלת בריתנו" לא תמיד היתה כזו.
[29] אספקת הנשק האמריקני לישראל פעלה כאמצעי לחץ על ישראל גם לפני פרוץ מלחמת יום כיפור (כגורם בהחלטת הממשלה להימנע מלתקוף ראשונים), גם במהלכה (הימנעות אמריקנית מכוונת מאספקת נשק דחופה לישראל במשך מספר ימי לחימה קשים), גם בסיומה (כשנמנע מישראל לחסל את מחצית הצבא המצרי, שכותר לחלוטין ע"י צה"ל), וגם לאחריה (כשצה"ל ביקש להצטייד לאחר המלחמה בנשק אמריקני רב, בעוד ישראל מקיימת מו"מ על הסדרי הפסקת אש קבועה והפרדת כוחות מול מדינות האויב שהובסו במלחמה). לכל אלו היה מחיר כבד בהרוגים ישראלים.
[30] הפיתוחים הצבאיים הבולטים ביותר של ישראל לאורך השנים היו תוצאה של חוסר יכולת להצטייד בנשק מתוצרת חוץ, בין אם בגלל סירוב למכור נשק לישראל, או בגלל צרכי הבטחון הייחודיים שלנו. הצטיידות בנשק מתוצרת חוץ, היכן שאינה הכרחית, מעכבת את התפתחות תעשיית הנשק שלנו, גם לסיפוק מיטבי של צרכי צה"ל, וגם להגדלת הייצוא הבטחוני.
[31] עסקת רכש מטוס ה-F-35 על ידי מדינת ישראל, הממחישה היטב את כל הטענות שבפרק זה נידונה בפירוט בנספח "רכישת מטוס ה-F-35 כמשל".
| << הקודם || English || Français || Русский || הבא >> |