<< הקודם || English || Français || Русский || הבא >>

נספחים

ביטחון ישראל מאז הסכמי אוסלו (4/5)

ממשלת אולמרט
4 בינואר 2006 – 31 במרץ 2009

תכנית ההתכנסות ועמונה

הסכמי אוסלו השחיתו עד היסוד רבים מן המעורבים בהם. היחסים האינטימיים שנוצרו בין ממשלו המושחת של ערפאת לבין הנושאים והנותנים בצד הישראלי, החסינות המוחלטת מפני ביקורת תקשורתית או משפטית, ואווירת 'הכל למען השלום' – קרצו לכל אדם שניקיון כפיים לא היה נר לרגליו[44].

לא היה קשה לראות כיצד מילטה תוכנית ההתנתקות את שרון משלל החקירות הפליליות שנפתחו נגדו והפכה אותו ל"אתרוג"[45], חביב התקשורת ולמנהיג נערץ[46].

גם אולמרט רצה לקבל יחס שכזה וכפי שהתברר בדיעבד עם הרשעתו ומאסרו, היו לו כל הסיבות לכך.

מיד עם כניסתו לתפקיד, הודיע אולמרט על תוכנית ה"התכנסות", שעליה הכריז כבר שרון כמצע מפלגתו לקראת הבחירות המתקרבות – כלומר גירוש והרס יישובי יהודה ושומרון על פי מתכונת החרבת יישובי גוש קטיף. בכדי למצב עצמו בצורה ברורה בצד ה"נכון", הורה אולמרט למשטרת ישראל להפעיל אלימות קשה ככל הניתן במהלך פינוי מתנחלים שהתבצרו במספר בתי קבע שנבנו ביישוב עמונה, ועמדו להיהרס. את האופן השיטתי שבו בוצעה ההוראה אי אפשר להבין אלא כהנחיה ברורה מגבוה - אולמרט רצה "תמונות קשות"[47].

אלא שאז נכונה לאולמרט הפתעה. מה שעבד יפה עבור שרון, עשה את ההיפך לאולמרט. שרון, המצביא המהולל שהפך ל"סבא מבוגר ואחראי", תמרן את המתנחלים לעמדה שאפשרה לו לפנותם בלי אלימות יתרה והצליח ליהנות מכל העולמות.

אולמרט, לעומתו, עמד בפני מציאות אחרת. דמותו לא הייתה זו של מצביא מהולל שנבחר ברוב גדול לראשות הממשלה, אלא זו של משתמט נכלולי ואפוף פרשיות שחיתות[48]. ללא ההילה הבטחונית של שרון, מהלכיו לא נתפסו בציבור כהקרבה ונחישות, אלא כתמרון פוליטי ציני.

מראות החורבן, הגירוש והצער, שרק הביאו את ההיפך הגמור מהמובטח, נמאסו על הציבור הישראלי. גם הנוער בהתנחלויות מאס בהנהגת המתנחלים הישנה שאיבדה את אמונו כשמנעה מאבק ממשי בגוש קטיף. בעמונה, כבר לא הסתפקו רק בהתנגדות פסיבית ובזעקות שבר.

מראות מלחמת האחים בעמונה גרמו לצניחה חדה בפופולריות של אולמרט, שמאז רק הוסיפה לרדת.

הבחירות ברשות והשתלטות חמאס על עזה

בינואר 2006 התקיימו, בפיקוח בינלאומי, בחירות להנהגת הרשות הפלסטינית. ישראל לא מנעה מארגון הטרור חמאס, הקורא להשמדתה בגלוי כחלק ממצעו ומתשתיתו הרעיונית, מלהשתתף בבחירות כגורם לגיטימי - וזאת למרות שהבחירות נערכו בשטח שבשליטתה. חמאס זכה ברוב גדול[49] והשליך את אנשי אש"פ מגגות בנייני עזה אל מותם, פשוטו כמשמעו.

למזלם של אבו מאזן[50] וכנופיות אש"ף, נסוג צה"ל לגמרי רק מרצועת עזה. כך נמנע משלטון חמאס לממש את רצונו הברור של הבוחר הערבי גם ביהודה ושומרון. במה שנותר מהרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון שולטת מאז, תוך הימנעות רבת שנים מקיום בחירות, ממשלה של יוצאי אש"פ אשר המשך קיומה תלוי בצה"ל, ובו זמנית היא עושה כמיטב יכולתה בכדי לקעקע את קיומה של ישראל בכל דרך אפשרית בזירה הבינלאומית, ומסיתה בהתמדה לביצוע פיגועי טרור.

כך התקבע המצב בו, הן שלטון חמאס ברצועה, והן שלטון אש"ף ביהודה ושומרון ניזונים מידיה של ישראל ונלחמים נגדה בעת ובעונה אחת. ההנהגה הישראלית אינה יכולה לשנות את המצב, שכן הרציונל של אוסלו מניח כיסוד את קיומו של עם פלסטיני ריבוני, בעל הנהגה פוליטית שניתן להגיע עמה להסדר מדיני. חיסול חמאס או משיכת ההגנה משלטון אש"ף יקעקעו את היסוד הזה של הסכמי אוסלו ומעמדה של "תעשיית השלום" של אוסלו יתערער[51].

ההתדרדרות הביטחונית נמשכה כל העת והגיעה לשיאה בשני אירועי תקיפה שכללו רצח וחטיפת חיילים – גלעד שליט בעזה[52], ואלדד רגב ואהוד גולדווסר הי"ד בגבול לבנון[53].

באותה תקופה פגעה לראשונה רקטה מעזה בבית ספר באשקלון[54].

בעקבות ירי הטילים מעזה וחטיפת גלעד שליט, ממשלת אולמרט נאלצה לצאת למבצע "גשמי קיץ" בדרום, ולאחר חטיפת החיילים על ידי חיזבאללה - מצאה עצמה בלחימה גם בחזית הצפונית.

הקשר ההדוק בין החזיתות השונות במלחמה נגד ישראל אינו חדש. מלחמת לבנון הראשונה (1982) פרצה מיד לאחר הרס יישובי חבל ימית והנסיגה מסיני, כשם שמלחמת לבנון השניה פרצה בעקבות הרס יישובי גוש קטיף והנסיגה מרצועת עזה[55].

מלחמת לבנון השניה

"הניצחון על החיזבאללה ייתן רוח גבית להתכנסות" – ראש הממשלה אהוד אולמרט

חטיפת החיילים רגב וגולווסר הי"ד על ידי החיזבאללה והרג חבריהם היתה מבחינת החיזבאללה אירוע "נקודתי", שהשיג את יעדו והסתיים. מבחינת החיזבאללה לא הייתה כוונה לפתוח בעימות כולל, וגם לא הייתה הנחה שהדבר יתפתח לידי כך. מה שהפך את האירוע למלחמה, וחשף את מצבה האסטרטגי החדש של ישראל בעקבות הסכמי אוסלו, היתה דווקא המתקפה הישראלית שבאה בתגובה לחטיפה.

בעקבות אירועי עמונה וצניחת הפופולריות שלו, ניסה אהוד אולמרט למצב עצמו, כמו שרון, כמנהיג עטור תהילת ניצחון. על גבי תהילה זו, כך קיווה, יוכל לגייס את התמיכה הציבורית הנדרשת לביצוע מהלך חד-צדדי של פינוי והרס היישובים ביו"ש, שיבטיח לו את תמיכת התקשורת הישראלית. השאיפה הזו היוותה גורם מכריע בהחלטתו של אולמרט לצאת למלחמה בלבנון, שבדומה ל"סבבים" מול החמאס בעזה לא היו לה מטרות ברות-השגה או תנאי סיום שקיומו מבטיח ניצחון. קשה להאמין, אך כשהעניינים החלו להסתבך והתקשורת יצאה נגדו, ניסה אולמרט לרצותה ואמר במפורש כי : "הניצחון על החיזבאללה ייתן רוח גבית להתכנסות."[56]

הרמטכ"ל דן חלוץ[57] שיכנע את אולמרט כי חיל האויר לבדו יוכל להכריע את החיזבאללה. אולמרט אישר את המתקפה ובתגובה ספגו כל ערי ויישובי הצפון מתקפת טילים שישראל לא ידעה כמוה מעודה. הלחימה ארכה 34 יום. אולמרט נאלץ לאשר כניסת כוחות קרקעיים כשהוא מתרץ זאת בצורך להשיב הביתה את החיילים החטופים, אך, בהיותו כבול לעקרונות המוסר החדשים של אוסלו[58], הוא הגביל מאוד את יכולת הלחימה של החיילים ותחם את הכניסה לעומק של לא יותר מקילומטרים בודדים, או מקילומטר אחד בחלק מהחזית, כשברור היה שהחטופים נמצאים הרחק מעבר לכך.

מטרות המלחמה שהגדיר אולמרט בנאומו בכנסת ביום השישי למלחמה[59], כמובן לא הושגו ולא יכולות היו להיות מושגות בתנאים האלה. בהיעדר הנחישות ותפיסת העולם הנחוצות להכרעה צבאית, להשגת נצחון, התחננה לבסוף ישראל להסכם שיסיים את המלחמה ומצאה עצמה בנחיתות מדינית מול החיזבאללה. ב-12 באוגוסט קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1701 שאמורה היתה להביא לפריסת כח או"ם חמוש יחד עם צבא לבנון לאורך קו הגבול עם ישראל, ולמנוע את המשך פעילות חיזבאללה בדרום לבנון.

ברור היה שמבחינת חיזבאללה ההחלטה אינה שווה את הנייר שהיא כתובה עליו ומהווה בסך הכל סולם לירידת ישראל מהעץ, אך שרת החוץ, ציפי לבני, הציגה את ההחלטה כהישג גדול. במקביל, נעשה ניסיון להשיג בכל זאת הישג צבאי סמלי גם לאחר קבלת ההחלטה ("תמונת ניצחון" כפי שהדבר כונה באותו זמן). כך סובכו חיילי צה"ל בניסיונות כיבוש חסרי טעם של העיירה בינת ג'בל ויעדים נוספים לאחר שכבר התקבלה ההחלטה על הפסקת האש. הניסיונות הללו גם כשלו, וגם עלו במחיר דמים כבד של 33 הרוגים נוספים בקרבות, ואזרח הרוג נוסף בעורף.

מובן שהחלטה 1701 לא קוימה, החיזבאללה השתלט במהירות על השטח שפינה צה"ל, שיקם את יכולותיו הצבאיות, וכיום הן עולות פי עשר בכמות, ופי כמה באיכות, על היכולות שהיו לו ערב המערכה.

44 אזרחים ו-119 חיילים נהרגו, בכדי לתת, כפי שהגדיר זאת ראש הממשלה אולמרט, "רוח גבית" לתכנית ההתכנסות, שתוכננה להיות השלמתה של תוכנית ההתנתקות, שהייתה פועל יוצא של הסכם אוסלו ושל הקונספציה שהוא קיבע בישראל.

תקיפת הכור הסורי ומבצע "עופרת יצוקה"

ב 6 בספטמבר 2007 תקף חיל האוויר כור גרעיני סודי ביותר, שבנתה צפון קוריאה עבור סוריה. את הצלחת הפעולה החיונית הזו יש לזקוף לזכותו של אולמרט.

ירי הרקטות הבלתי פוסק מעזה הביא לבסוף לכניסה קרקעית נוספת לעזה. ב-27 בדצמבר 2008 יצא צה"ל למבצע "עופרת יצוקה", שנמשך כשלושה שבועות ועלה בחייהם של 10 חיילים ושלושה אזרחים. המבצע הסתיים בהכרזה חד צדדית על הפסקת אש. כרגיל, נמשך ירי הרקטות גם אחריו, אם כי בעצימות נמוכה יותר, עד לסבב הבא.

הקריאות לאולמרט להתפטר בעקבות כשלונו בניהול המלחמה, בשילוב פרשיות השחיתות שנערמו בזו אחר זו, הביאו לבסוף לפרישתו ולסיום כהונת ממשלתו. לשבחו ייאמר, כי על סף סיום כהונתו, לא נכנע לדרישות חמאס תמורת שחרור גלעד שליט והעדיף את בטחון ישראל על פני ההישג הפופולרי.

ממשלת נתניהו השנייה
31 במרץ 2009 - 18 במרץ 2013

האיום האיראני

נתניהו הפנים היטב את חוסר יכולת ההכרעה שלתוכו הכניסה עצמה ישראל בהסכמי אוסלו. מדיניות הביטחון של ממשלתו השניה והשלישית התאפיינו בדיבורים רמים הן כלפי הנעשה בחזית הדרום, והן ובפרט כלפי האיום הגרעיני האיראני. אם ב-2005 הגיב העולם בתדהמה לנאומי ההשמדה הראשונים של נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד, וציפה מ"אומת ניצולי אושוויץ"[60] לתגובה בנוסח תקיפת הכור העיראקי[61], הרי שעשור של של נאומים וירטואוזיים, שתוכנם מסתכם בהעברת האחריות מישראל לחילות האוויר של "העולם", ארה"ב ואנגליה (שוב), גרמו לאובדן הלגיטימיות למתקפה ישראלית.

מהמצב בו איראן ניצבה חסרת לגיטימיות מול ציפייה עולמית למתקפה ישראלית, בתנאים צבאיים ומדיניים פשוטים בהרבה מאלו העומדים בפני ישראל כיום, התהפכו היוצרות, וראש הממשלה של ישראל, המוקעת בעולם כולו, המתין מחוץ לחדרי המשא ומתן שבין האמריקנים ו"העולם" לאירנים, משא ומתן שהסתיים בקבלתה בפועל של המציאות החדשה של איראן הגרעינית על ידי המעצמות, והפיכתה ההדרגתית לגורם לגיטימי ומרכזי בבריתות האזוריות.

אי אפשר שלא להשוות את התדרדרות מעמדה האסטרטגי של ישראל תחת הנהגתו של נתניהו, להתדרדרות מעמדה של צ'כוסלובקיה, כשבהסכם מינכן נמנעה גם ממנה השותפות במשא ומתן שבין אנגליה לגרמניה הנאצית, משא ומתן הנוגע ישירות לאיום הקיומי על ביטחונה.

לא מסובך להבין שכמו בהחלטה 1701 מול החיזבאללה, שהוא עצמו זרוע איראנית, גם ההסכם האמריקני עם האיראנים יתנדף בהזדמנות הראשונה. למעשה הכריעה ממשלת נתניהו לאפשר לאיראנים את השגת הפצצה הגרעינית וכל שנותר הוא להרגיל אט אט את הציבור הישראלי למציאות זו.

מי שהעדיף מיגון במקום הכרעה מול האבנים של האינתיפאדה הראשונה לפני שלושים שנה, והבטיח אז להגיב בכל הכח מול נשק חם, מוצא את עצמו מוסיף ומתמגן עוד ועוד בתהליך מתגלגל מול בקבוקי תבערה, נשק קל, רקטות, טילים ארוכי טווח - ובסופו של דבר ניאלץ גם נוכח נשק גרעיני לאמץ מדיניות של התמגנות במקום הכרעה. הקסדות המסורבלות ל"פיזור הפגנות" שחיילי צה"ל חבשו באינתיפאדה הראשונה הפכו לרכבים ממוגני ירי, לבטונדות, למערכות כיפת ברזל ולטילי חץ – שאינם יותר מבטונדה טכנולוגית מפוארת[62].

לאורך כהונת ממשלת נתניהו, התפרסמו מעת לעת פעולות עלומות שהביאו לעיכוב תוכנית הגרעין האיראנית. החל מתוכנות מחשב מתוחכמות שגרמו לתקלות במערך הייצור, המשך בחיסול מדענים, וכלה בתוכנות ריגול מתקדמות שהושתלו בחדרי המשא ומתן שבין המערב והאיראנים. המשותף לכל אלה הוא הניסיון להילחם במבקשי נפשה של ישראל – בלי להותיר "טביעות אצבע" של פעולה צבאית ממש. הכרעה גלויה נוסח הטיפול בכור העיראקי הפכה להיות לא לגיטימית.

פעולותיה החשאיות של ממשלת נתניהו היו ראויות לציון, אך נתניהו מעולם לא הבין שהבעיה עמוקה יותר מהמימד הטכני שלה. פעולות חשאיות מסוגלות לעכב אך לא לפתור את הבעיה – וכשהן לבדן מתיימרות להיות הפתרון מול איום השמדה גלוי ומפורש, הן רק מעצימות את הבעיה.

כשילד ערבי מקלל חייל ללא תגובה גלויה, מוביל המדרון החלקלק לכך, שכמה שנים לאחר מכן, ראש מדינה החברה באו"ם מכריז על כוונתו להשמיד את ישראל, גם כן ללא תגובה גלויה. הסיבה והתוצאה בשני המקרים זהה - אובדן הלגיטימיות

שואת יהודי אירופה לא החלה עם פרוץ מלחמת העולם השניה בספטמבר 1939, היא החלה ב-1933 נוכח חוסר התגובה הגלויה לנאומי ההשמדה של היטלר ברייכסטאג הגרמני. האיום הגרעיני חמור ביותר, אך אובדן הלגיטימציה חמור שבעתיים. השואה הפיזית היא התוצאה של אובדן הלגיטימציה שקדם לה.

באוסלו, ויתרה ישראל על זכותנו על חלקי לבה של ארצנו, יהודה שומרון ועזה, ויחד איתם על הצדק ועל הלגיטימיות שלה. בעקבות כך, הפכה מדיניות הביטחון שלה למדיניות "מכילה" של הימנעות ככל הניתן מהפעלת כוח גלויה[63] והעדפה של מיגון ושל פעילות חשאית: הבטונדות, והשב"כ. לכן ישראל של אחרי אוסלו, כבר לא מסוגלת להחליט לטפל בכור האיראני כמו שישראל של טרום-אוסלו טיפלה בכור העיראקי.

נאום בר אילן

ב-14 ביוני 2009 נשא נתניהו נאום באוניברסיטת בר אילן, נאום שבו הסכים לכונן מדינה "פלסטינית" מפורזת. נתניהו התנה זאת בהכרת הפלסטינים בישראל כמדינתו של העם היהודי.

12 שנים לאחר שחיבק לראשונה את ערפאת והודיע כי "מצאתי ידיד"[64] נסגר המעגל. מן הנקודה האסטרטגית שבה נמצאה מדינת ישראל לפני החתימה על הסכמי אוסלו - נקודה שבה ארה"ב ורוב מדינות העולם החופשי אינן מכירות בארגון הטרור של אש"פ כישות פוליטית לגיטימית וברת-שיח, אינן מדברות כלל על מדינה "פלסטינית", ושום גורם משמעותי אינו מערער על הלגיטימיות הקיומית של ישראל – התהפכו היוצרות. עתה, משהכיר נתניהו בקיומו של "עם פלסטיני" ובזכותו לריבונות בלב הארץ, מצא עצמו נאבק על הכרתו של אותו "עם" בעצם קיומו של עם יהודי ובזכותו שלו למדינה. היפוך היוצרות הזה לא הצטמצם כלל וכלל ליחסים שבין ישראל ל"עם הפלסטיני". המצב האסטרטגי החדש שיצר הסכם אוסלו התפשט במהירות, ורוב מוקדי הכח האינטלקטואליים בעולם המערבי מצדדים כיום בעמדה ה"פלסטינית" ושוללים כליל את הלגיטימיות של הקיום הישראלי[65].

ירי הרקטות בדרום נמשך כל העת. באוגוסט 2011 בוצע פיגוע קטלני באילת על ידי מחבלים שיצאו מעזה וחדרו לעיר דרך סיני.

עסקת שליט

ב 11 באוקטובר 2011 אישרה ממשלת נתניהו הסכם עם החמאס לפיו תשחרר ישראל 1027 אסירים "חמים", חלקם אחראים לרצח מאות ישראלים – תמורת שחרורו של גלעד שליט. מדובר היה בקריסה מוחלטת של תפיסת הביטחון הישראלית, ב"קו אדום" שאפילו ממשלת אולמרט לא העזה לחצות.

בעצם למה לא? אם הכרת בכך שזו ארצם, אז הם אינם באמת מחבלים, אלא סוג של 'לוחמי חופש' אשר צדקתם המוסרית גוברת על העובדה שהם אינם נשמעים לכללי הלחימה של המערב (אמנת ז'נבה).

התוצאה המדממת של שחרור אלף המחבלים הללו לא איחרה לבוא.

[44] עזרד לב, שעסק בניהול כספים וייעוץ פיננסי לרשות הפלסטינית, כתב ספר עב כרס בשם "בתוך הכיס של הראיס" המתאר בפרוטרוט את התפתחות התופעה.

[45] בשנת 2005 אמר הפרשן הבכיר אמנון אברמוביץ' ש"יש לשמור על שרון כמו על אתרוג...לפחות עד תום ההתנתקות". בעקבות דבריו הופיע פועל חדש: "לאתרג"- שמשמעותו היא להגן על מי שמשרת את סדר יומה הפוליטי של התקשורת, גם מפני אישומים בפלילים.

[46] נערץ על ידי השמאל הישראלי, אשר קודם לכן שנא אותו, פחד ממנו, והשמיץ אותו במשך עשרות שנים, ואז הפך אותו בבת אחת ל"סבא חביב", "מבוגר אחראי", "זקן השבט", "אחרון דור הנפילים", וכד'.

[47] באירועים כמעט זהים, שנים מאוחר יותר, כולל פינוי בתים נוסף בעמונה בשנת 2017, התנהגות השוטרים היתה שונה מאד, לא חזרו המראות של דריסת אזרחים ע"י סוסי משטרה והכאה באלות ללא אבחנה.

[48] אולמרט נחשד ואף הואשם בפרשות שחיתות שונות לאורך עשרות שנים של פעילותו הציבורית, והורשע לבסוף בפלילים בפרשות שחיתות מאוחרות יותר.

[49] במשך עשרות שנים היו בישראל מי שטענו שה"פלשתינים" פשוטי העם לא שונאים את ישראל, וצריך להבדיל בין האוכלוסיה האזרחית ובין המחבלים השולטים בה. מאוחר יותר הטיעון היה שצריך להבדיל בין ה"מתונים" (אש"ף, שחתם על הסכם אוסלו) וה"קיצונים" (חמאס). ב-2006 נערכו לראשונה בחירות חופשיות והוגנות באמת, והתברר שהשנאה לישראל היא נחלת הכלל, ולא קומץ. זה היה צפוי, והוזהר על מראש, אבל התוצאות הוכיחו זאת. גם זה לא מנע מחסידי ה"תהליך" למצוא תירוצים גם לכך, ולהמשיך הלאה.

[50] מחמוד עבאס, המכונה אבו מאזן, ירש את ערפאת בתפקיד יו"ר אש"פ והרש"פ כשזה מת ממחלה ב 2004. הוא מחזיק בדוקטורט על עבודתו בנושא הכחשת השואה מטעם אוניברסיטת פטריס לומומבה במוסקבה, והיה האחראי לטבח הספורטאים הישראלים במינכן.

[51] סביב הסכם אוסלו נוצרה "תעשיית שלום" הכוללת קריירות פוליטיות, צבאיות, אקדמיות, תקשורתיות וכלכליות. מדובר במעגלים רחבים הלופתים את התודעה הישראלית ולא מאפשרים חשיבה חדשה.

[52] 25.6.2006

[53] 12.7.2006

[54] שליטתו המלאה של חמאס ברצועת עזה בעקבות נסיגתה המלאה של ישראל ממנה איפשרה לו במשך השנים להאריך עוד ועוד את טווח הרקטות שבידו, עד שבמבצע "צוק איתן" שנת 2014 כבר פגעו טילים ששוגרו מרצועת עזה במרחב שבין חדרה בצפון ומצפה רמון בדרום.

[55] גם מלחמת ששת הימים פרצה בעקבות תגובת שליט מצרים לאירועים בגבול ישראל-סוריה.

[56] ראיון לסוכנות הידיעות איי. פי. 02.08.2006.

[57] דן חלוץ התמנה לתפקיד הרמטכ"ל לאחר שקודמו בתפקיד, משה יעלון, מתח ביקורת על תכנית ההתנתקות ועקב כך לא הוארכה כהונתו בשנה נוספת כמקובל. ביצוע תכנית ההתנתקות היה המשימה המשמעותית הראשונה של חלוץ כרמטכ"ל.

[58] לפי הגיון אוסלו, התופס את הסכסוך היהודי-ערבי כטריטוריאלי, "כיבוש", כלומר החזקה צבאית בשטח, הוא אם כל חטאת. זו לא רק עוולה מוסרית, זו גם איוולת מבחינה מדינית המזמינה לחץ בינלאומי שלא ניתן לעמוד בו, מעודד אלימות ועוינות ומרחיק את השלום שהוא המטרה העליונה. כל כניסה קרקעית טומנת בחובה סיכון של תפיסת השטח, שמנקודת המבט של אוסלו הוא כמעט בלתי נתפס.

[59] החזרת החיילים החטופים ללא תנאי, וכן "הפסקת אש – רק אם חיזבאללה יעזוב".

[60] מאז הקמתו, הפך 'יד ושם' לקודש הקודשים הישראלי – ל"בית המקדש" הציוני – אליו מובל אחר כבוד כל אח"מ המגיע לביקור רשמי. האומה הצעירה הבורחת מבשורתה העדיפה להשעין את זכות קיומה על ערך ההגנה העצמית – "ראו מה קורה לנו כשאין לנו מדינה". הרעיון הוטמע והתודעה העולמית ציפתה בטבעיות למתקפה ישראלית על הצורר החדש המכין עצמו בגלוי להשמדת היהודים.

[61] הכור הגרעיני העיראקי הושמד ב-7 ביוני 1981 על ידי חיל האוויר הישראלי, בהוראת ראש הממשלה דאז מנחם בגין. למחרת התקיפה פירסמה ממשלת ישראל הצהרה לעתיד, שכונתה מאז "דוקטרינת בגין" שקבעה כי "בשום נסיבות לא נאפשר לאויב לפתח נשק להשמדה המונית נגד עמנו. נגן על אזרחי ישראל בעוד מועד, ובכל האמצעים שברשותנו".

[62] שהמחיר הכלכלי של הפעלתה ממילא יהיה בלתי אפשרי בעימות רחב באמת, דבר שאלופי פיקוד העורף טורחים להזכיר מדי פעם ב3 Apr 2016ראיון לעיתונות.

[63] הפעלת כוח גלויה מתנגשת באופן ברור עם תפיסת אוסלו. אם הצדק עם אויבינו, מאיפה לנו הזכות להילחם בהם ולשנות את המצב? וגם אם נבקש לשנות אותו, נאלץ לחזור לפחות למצב טרום אוסלו שבו אנחנו שולטים בפועל על השטח, ותוך כדי כך גם נזכה לביקורת בינלאומית- איום נוסף בו השתמשו תומכי אוסלו נגד המתנגדים. לכן ישראל מקדישה את מאמציה לסיכול ולמניעה, או לכל היותר להרתעה, ונמנעת מפעולה התקפית שעשויה לשנות את המצב באופן מהותי.

[64] כך אמר נתניהו לאחר פגישתו עם ערפאת בוושינגטון לאחר אירועי מנהרת הכותל, בספטמבר 1996.

[65] ההבטחה הגדולה של אוסלו - האימוץ של עם ישראל בחום אל משפחת העמים - לא התקיימה כלל, והטענה כאילו הויתורים של מדינת ישראל לטובת אויביה ושכניה יביאו ללגיטימציה והערכה בינלאומית התגלתה כהפוכה למציאות. אפילו הנסיגה הישראלית המלאה מרצועת עזה לא הביאה לכך, אלא בדיוק להיפך הגמור. מהמצב היציב של השלטון הישראלי בעזה בו הביקורת נגדנו הייתה מצומצמת, כיום אפילו הסגר הימי שאנחנו מטילים על הרצועה מבחוץ על מנת למנוע מעבר סיטונאי של נשק איראני לתוכה, נתפס בעיני העולם כתמצית הרשע העולמי. למרות זאת, אדריכלי אוסלו עדיין ממשיכים לטעון, כי רק אי יישום תהליך אוסלו עד תומו הוא זה שאחראי לכך.